140 יום

140 יום. 140 ימים נשארו לי עד השחרור מצה"ל. רק עוד 140 יום של שמירות, סיורים, כיתות כוננות, תורנויות מטבח והמון "הנפצות" של מפקדים שקטנים ממני בשלוש שנים. 20 שבועות אני צריך להישאר בבקעת הירדן ואחר-כך לא תהיה לי שום סיבה לחזור למקום עם כמות הזבובים הכי גדולה בארץ. אפילו עכשיו, כשאני כותב את המילים האלה, אני צריך להשתמש ביד שמאל כדי להרחיק את הזבובים.

אתמול יצא לי לדבר עם חבר שלא עשה שירות קרבי והוא שאל אותי "לא היית מעדיף לעשות שירות קל יותר? לצאת כל יום הביתה? גם ככה תרמת מספיק כשעשית שנת שירות - למה להגזים?"
עניתי לו שמוגזם זה בטוח לא, והתרומה לא נגמרת בסוף השנת-שירות, חוץ מזה שצבא זה לא התנדבות - זו חובה, ואני מאמין שכל אחד חייב לעשות את מה שהוא יכול בצבא ולא לנסות לרמות או להתחמק...

אחר-כך חשבתי על זה. גם לי יש בעיות רפואיות ואם הייתי מנסה קצת יותר הייתי יכול לעשות שירות הרבה יותר קל וליד הבית. ואם נוסיף גם את הרקע של הש"ש שלי - בטח הייתי מקבל גם תפקיד מעניין ומשמעותי.

...ואז נזכרתי בכל מה שעשיתי בצבא, בטירונות הקשה וברגעים שלא האמנתי שאני אצליח לעבור ובסוף הצלחתי. נזכרתי במסעות הארוכים כשדחפתי את זה שמלפני ובאותו הזמן דחפו גם אותי מאחורה, מצד אחד בחיים לא הייתי חוזר לשם ומצד שני בחיים לא הייתי מוותר על החוויות האלה.

בצבא הגעתי למקומות שאין שום סיכוי שהייתי מגיע אליהם בדרך אחרת. לפני שנתיים הייתי בקסבה המערבית של חברון, ליד מערת המכפלה, ואחרי ארבעה חודשים של חורף, שלג ושמירות בלי הפסקה אני מכיר את הקסבה כמו את כף ידי - כל דרך, כל סמטה, כל חנות וכל תושב. למדתי שאני יכול להעביר ימים שלמים בלי שינה ושאחרי 12 שעות של פטרול רגלי אני מסוגל להמשיך ברצף עוד 12 שעות כשאין ברירה.

בעיקר הכרתי אנשים שגם להם, כמו לכל אחד, הייתה אפשרות להוריד פרופיל ולברוח מכאן, אבל הם בחרו להיות בקרבי, לסבול הרבה אבל גם לקבל את כל החוויות האלה. אלה אנשים שכל-כך אכפת להם אחד מהשני שהם מוותרים על דברים בסיסיים כדי לבוא ולעזור, אנשים שחוזרים מוקדם יותר מהבית כדי להחליף מישהו בעמדה או מוותרים על חופשות מחלה כדי לבוא לשמור. רק בשביל להכיר אנשים כאלה היה שווה להיות לוחם.

את התחושה הזאת, של חברות, אמון, שיתוף פעולה ועבודת צוות, אי אפשר להשיג בשום מקום אחר. להיות עם בן-אדם כל הזמן, 24 שעות ביממה במשך שלוש שנים זה הדבר הכי מגבש שיכול להיות. כשאתה צריך להילחם ביחד עם מישהו והחיים שלך תלויים בו - אתם חייבים להיות חברים.

אז נשארו ארבעה חודשים. ארבעה חודשים לשחרור, ארבעה חודשים לחופש. ולא משנה כמה אני אנסה לתכנן, לברר, להחליט - אני לא אדע מה יהיה איתי אחר-כך. מה שבטוח זה שעוד פרק נגמר בחיים ואין ספק שהוא היה פרק קשה ומשמעותי מאוד, אין ספק שהיו בו גם חלקים מהנים וטובים. את ארבעת החודשים האחרונים אני אקדיש לאותן הנאות ולניצול כל מה שטוב בצבא הזה.