עופרים עופרים!

בין נקרות הצורים אשר בכרמל

מאת: שולמית נחמני

 

עופרים יקרים,

 

רואה אנכי אתכם יושבים ומצפים בכיליון עיניים לאשר אגיד לכם. תמהים אתם לדעת על מה ולמה הוצאתיכם אל החורש, תאבים אתם לשמוע ולהבין למה אנו קוראים לכם בשם "עופרים".

 

ביום זה נכבד את זכרו של הצופה הוותיק – "הצבי הגדול" של עדת העופרים הראשונה בארצנו, אשר נפל במלחמת השחרור. הוא שהציע את השם "העופר", ומאז ועד עתה נקראים הצופים הצעירים בשנת צופיותם הראשונה בשם "עופרים".

 

אמציה קראו לו. איש חיפה היה. פעם אחת אסף את גוריו (ועליכם לדעת, כי בשם "גורים" נקראו אז הצופים הצעירים) ויצא אתם לשוטט בשבילי הכרמל. והכרמל כולו ירוק ועטור חורשות מפיצות ריח. ישבו אמציה וגוריו על צלע ההר והתבוננו בנוף, לפתע ביקש אחד הגורים: "אמציה, אנא, ספר לנו סיפור". – "טוב", אמר אמציה, "אבל לא יהיה זה סיפור רגיל. רצוני לספר לכם משהו שהרהרתי בו הרבה ועדיין אני חושב עליו. הטו אוזן, חבריה".

 

שקט השתרר בחורש. יום חמים היה, הפרחים כאילו הזדקפו והתקרבו אל הגורים, והעצים היטו את ענפיהם לשמוע –

 

"חבריה", פתח אמציה, "יודעים אתם מדוע נקראים אתם גורים? כי כמו הגור במשפחת החיות – צעיר, מחוסר ניסיון, הצריך ללמוד הכול בהדרכת הגדול, כך גם אתם, צופים צעירים במשפחת השבט הגדול. עליכם ללמוד הרבה לקראת תפקידכם כצופים. הנה, לפני מאה שנה חי באנגליה מיסד הצופיות בעולם, באדן פאול שמו. חשב באדן פאול איזה שם יקרא לנער הצעיר שנכנס לשבט ועדיין אינו יכול להיקרא בשם צופה. פעם אחת קרא בספר מעשה בנער הודי קטן שתעה ביער, בג'ונגל, ולא ידע את הדרך לביתו. פתאום פגש הנער בזאבה גדולה, וראו זה פלא: הזאבה לא נגעה בו לרעה, אלא לקחה אותו למאורתה, האכילתו מפרי היער ולמדה אותו את חוקיו. גדל הנער, למד והיה לגור זאב! כשגמר באדן פאול לקרוא את הסיפור אמר: "גור ייקרא הצופה הצעיר".

 

אמציה הפסיק, אך הם, כולם קשב וציפייה, הרגישו שעדיין לא גמר את סיפורו.

 

"יודעים אתם, חבריה", המשיך אמציה, "בהרי ארצנו, ביערות שלנו, ובעיקר ביערות הכרמל, לא הזאב וגוריו שוכנים במאורות. שוכני יערותינו הם הצבי, האיילה והעופר. בזמנים שארצנו הייתה מכוסה יערות שכנו כאן צבאים לרוב. גאוות ארצנו היו, הרי תדעו כי ארצנו נקראת גם בשם ארץ הצבי. מבינים אתם, חבריה, רצוני הוא כי תהיו עופרים, ובשם זה תקראו: עדת העופרים, וראש עדתכם – הצבי הגדול, המדריך את עופריו, נוהג בהם בשבילי היערות והשדות ומכין אותם לכניסתם לשבט הצבאים".

 

אמציה סיים את סיפורו ורחש התלהבות עבר בין הילדים. השמש החלה שוקעת, הפרחים נעו והעצים השמיעו אוושה חרישית. פתאום נשמע נפץ ענפים יבשים. כולם נשאו עיניהם אל מקור הרעש, ובמעלה החורש, בין העצים, נראה צבי צעיר, עופר, העיף מבט ונעלם.

 

כולם נדהמו. מה זה, חלום או מציאות? הייתכן? כולם כאחד התנפלו על אמציה: "ראית?... עופר, עופר". החלו רצים לכל צד וכל ילד פנה לשביל אחר לחפש את העופר, עד שכל החבורה נעלמה בין העצים. פתאום נשמע קול גדול: "עופרים, עופרים, עופרים!"

 

"ה-נ-נ-ו" ענו הילדים מכל צד והתאספו אל אמציה הקורא להם.

 

כך נקראה "הקריאה הגדולה" הראשונה, עופרים יקרים, וכך נתגשם חלומו של אמציה. מאז נקראים אתם בשם עופרים, ומאז קורא הצבי הגדול את "הקריאה הגדולה" לעדת העופרים שלו.