דור פוזנר

אנשים רבים הודיעו בימים האחרונים על ה"ניצחון" של תנועות הנוער. קיבלנו הבטחה מראש ממשלת ישראל להעברת תקציב למפעל שנת השירות של תנועות הנוער! אז מה? על זה נלחמנו? זה מה שהנוער רוצה?   יש לי חדשות בשבילכם המבוגרים, לנוער האידיאליסטי שרוצה לתרום, להתנדב ולהיות מעורב, בכלל לא אכפת מכסף ותקציב. בכלל לא אכפת מפרסום בחדשות ערוץ 2 או ברדיו. האמת היא, שאת הנוער אפילו לא כל-כך מעניין מי מתמודד לבחירות הקרובות...     ההפגנה מול משרד החינוך התחילה אולי בגלל העניין התקציבי, זו הייתה נקודת פתיחה טובה כדי שיוכלו להבין אותנו, אבל המטרה היא הרבה יותר גדולה מעוד קצת כסף או פרצוף מרוצה של איזה מזכ"ל תנועה ששמח על כך שהש"שינישים "שלו" סוף סוף עושים משהו ששמים לב אליו.   אמנם כותרת המאבק הייתה "תנו לנו לתת" – אבל הכותרת האמיתית צריכה להיות פשוט "לתת". אנחנו לא באמת צריכים תמיכה מאף אחד בשביל לתת, אדם שרוצה להתנדב יכול לעשות זאת גם בלי תקציב ואם באמת זו הייתה המטרה היינו יכולים להשיג תרומות מעמותות וגופים שונים או אפילו להחליט שכל הש"שינים עובדים למחייתם...

לכבוד: לימור לבנת שרת החינוך, התרבות והספורט הנידון:  שנת שירות אני דור פוזנר, גדלתי בגבעתיים ומכיתה ד' הייתי חניך בתנועת הצופים. הייתי מדריך, הייתי מרכז צעיר וגם הייתי אחראי על האחריות החברתית והקשר עם הקהילה בשבט שלי, בגבעתיים. חשבתי שאני מכיר את כל הצרות במדינה, חשבתי שאנחנו עושים הכל כדי לעזור, לתרום ולהיות מעורבים... ואז יצאתי לשנת שירות. יצאתי לשנת שירות בידיעה שאני מתקדם למשהו גדול יותר, בתקווה לראות יותר, להכיר מקומות נוספים וסוף סוף לצאת מהבועה של העיר גבעתיים. פתאום פגשתי סוגי אוכלוסייה שונים, הכרתי ילדים ובני-נוער שגרים בפנימיות, התנדבתי במועדוניות של ילדים שלא יכולים להיות בבית אחר-הצהריים, הדרכתי נערים בכלא, עולים חדשים, בתי-ספר, תנועות נוער שונות, פגשתי בדואים, דרוזים, מוסלמים ונוצרים, הדרכתי אתיופים, נפגשתי עם יהודים אמריקאים שירדו מהארץ ואמריקאים שעולים לארץ, הדרכתי ילדים של עובדים זרים - פתאום הבנתי שכל מה שעשיתי עד שנת השירות - הוא כלום, יחסית כמובן למה שיש יש וניתן לעשות. אחרי שנת השירות, ובעקבות מה שלמדתי, נתתי וקיבלתי (בעצם בעקבות מה שחוויתי), החלטתי לצאת לגרעי...

  הגדרה של חינוך:  תהליך באורך החיים המאפשר התפתחות המשכית של יכולות האדם כפרט וכחלק מחברה.   מטרת החינוך:  לתרום לפיתוח המושלם של אדם אוטונומי, תומך אחראי ומחויב. אוטונומי: מסוגל להחליט החלטות אישיות ולנהל חיים אישיים. תומך: מסוגל בצורה פעילה להיות אכפתי כלפי אחרים ובשביל אחרים. אחראי: מסוגל לקבל על עצמו את ההשלכות של ההחלטות האישיות שלו, לקיים את ההתחייבויות שלו ולסיים את מה שהתחיל. מחויב: מסוגל לחיות לפי הערכים האישיים שלו ולתמוך במטרות או באידיאלים שהוא מוצא כחשובים.   אז מה זה חינוך פורמאלי וחינוך בלתי-פורמאלי?  במשך השנים, מטרת החינוך השתנתה. בעצם, מה שנקרא "חינוך" וכלל בתוכו גם לימודים מקצועיים וידע כללי וגם פיתוח של כישורים חברתיים שונים, הפך להיות "חינוך" שכולל בתוכו אך ורק לימודים מקצועיים וידע כללי.  החינוך של היום (ה"פורמאלי") כבר לא מסוגל לפתח אדם אוטונומי, תומך, אחראי ומחויב. הוא אמנם עוזר למטרה זו אבל אין סיכוי שהוא באמת יגיע אליה – מכיוון שהוא עובד רק על מיומנויות מסוימות (מקצועיות בעיקר: מתמטיקה, שפה, היסטור...